בואי כמו שאת
בתחילת שיעור אני מציעה להן להזמין את כל החלקים שלהן לבוא.
לחזור למקומן.
לא לכפות מצב ולא לעצב מציאות, אלא להתמסר לאמת שלהן ברגע הזה.
הן כל כך חיכו לשיעור הזה. "אוויר לנשימה", הן אומרות.
"היום נראה אחרת אחרי השיעור איתך, כל השבוע אחר.."
בדיוק עכשיו, רגע לפני, משהו קורה. החיים קורים.
אחת מאחרת, השנייה בדיוק לפני קבלת דם, ואחרת עוברת רעידת אדמה בחיים.
מבחינתן? הלך השיעור. איך יתרגלו ככה?
עולות המחשבות המוכרות: זה לא מתאים עכשיו, אני לא מתאימה, אני לא מספיק טובה.
הן יודעות שהן יכולות לצאת בקלות, להתנתק, לוותר לנטוש לא רק את השיעור - אלא בעיקר את עצמן.
אבל הן נשארות.
הן עולות על המזרן עם כל המחשבות. על מה שלא הספיקו, על מה שעוד מחכה להן. עם חוסר הסבלנות של הבוקר, חוסר החשק של הלילה, הכעסים הקטנים והגדולים.
ואני מזמינה שוב – להביא את הכל. את כל החלקים, בלי שיפוט ובלי דעה. אין חשש מעומס, או מרגשות מציפים, או מהסחות דעת. להפך.
ככל שמגיעים יותר חלקים – יש יותר שקט. יותר ריכוז. הדרך מתפנה להתמסרות. מפגש עם האדמה והמשקל. מפגש עם כל מה שהגיע.
אנחנו נעות ללא מאמץ. נדמה כאילו אין כאן שיעור של "חיזוק ועיצוב", אבל בפנים הליבה נדלקת. חום מתפשט לאורך עמוד השדרה, לבתי השחי ולמפרקי הירך, עד הקצוות. כל החלקים מתחילים לנוע ולמצוא מקום.
ואיכשהו, זה מוביל שוב ושוב לקסם. אנחנו גולשות לריקוד. כמו מסיבה קטנה. חדוות יצירה. פולחן תנועה.
בסיום, הפנים מתקרבות למצלמה. חיוך ביישני ורחב יחד. עיניים זוהרות מבעד למסך.
ככה מגיעים קסמים. כשנשארים במציאות של הרגע, ופוגשים את הליבה בתנועה.
שיעורים וסדנאות מחול ברוח האגן הנשי, עונג וריפוי.
במרחב הדיגיטלי והפרונטלי. תמיד יש לך מקום, בואי
שלך, ליאת
